כל יום שנשים וגברים נכנסים בשביל הזה, אל תוך המרחב הטיפולי שיצרנו כאן,
אני רואה אנשים אמיצים וגיבורים. אחת/אחד..
כל גיבורה וגיבור בסיפור האישי שלה/שלו.
שלא מוותרים על עצמם. רוצים לצאת מהתנהלות הישרדותית, ותגובתית לחיים, כתוצאה מאירועים שקורים, אל עבר מקום של שליטה בחייהם מתוך בחירה מודעת .
להתרחב ולהתגמש מעבר לגבולות המצומצמים.
לנקות דפוסי התנהגות שתוקעים, טראומות שמנהלות, מחלות ומה לא..
מעט מאוד אנשים מגיעים לטיפול אישי. יהיה אשר יהיה. זה נתון עולמי.
אני כל כך מבינה את המקום הזה. זה טבעי לאחוז בסיפור שלנו, גם אם הוא קשה.
זה מה שאני מכירה. גם אם יש סבל ומחלות. עדיין, קשה יותר לגעת בנפש.
כשמדובר בגוף, מוכנים שיחטטו, ינתחו, יפלשו לגוף עם טיפולים חודרניים,
ידחפו תרופות וכדורים כי מישהו ומשהו אחר יציל אותם (מה שלא תמיד עובד )
אך כשזה מדובר בנפש, כאן אף מטפלת גם הטובה ביותר,
לא תצליח אם האדם לא חלק מהתהליך.
כאן רק האדם, עם כלים והכוונה, אחראי על התוצאה.
וזה קשה. קשה מאוד. לא לימדו אותנו איך לטפל בנפש שלנו.
לא הורים, מורים ובטח שלא בני/בנות זוג.
כי כולן וכולם מהלכים עם פצעים מהעבר המשליכים את הכאב בלי לשים לב.
לא בכוונה רעה.
מעבר לכך, לפעמים נוצר תסכול בתהליך הטיפולי.
כי יש כלים, הבנות והתרגשות גדולה.
יש המון אור ושמחה בתוך מרחב טיפולי.
אך כשפוגשים את המציאות, זה מתנפץ.
אז אולי עדיף לא לדעת? ואז אין ציפיות?
וכמו במשל המערה של אפלטון,
שיוצאים סוף סוף לאור ורוצים שכולם יבואו אחרינו, אבל זה לא עובד.
הציפיה שאם אני יודעת, אז כל העולם סביבי חייב גם,
יבין ביחד איתי, היא לא נכונה.
זה שאני עוברת תהליך, קשור אך ורק אלי.
הסביבה תגיב/או לא, לא רלוונטית לסיפור האישי שלי.
ולעיתים יש חוסר הרצון להרגיש את עצמי פגיעה, קורבן של סיטואציה.
ממש מפחיד. חשש גדול שאולי יחליש אותי? אז עדיף לא לגעת.
אם אראה את אמא או אבא באור אחר,
זה ינפץ לי בועה שהחזיקה אותי עד היום?
הכל נכון. כן, במרחב הטיפולי אנחנו מנפצים פרות קדושות
אוהבים את ההורים אבל מצליחים לראות אותם גם כבני אדם לכל דבר.
לא, הם לא נולדו הורים וכל ה"טעויות" שלהם לא בהכרח ה"טעויות שלנו.
כן, הילד הפנימי פצוע כי פגעו בו, אז
בו ונעזור לו להתבגר ושלא ינהל אותנו בצורה ילדותית בסיטואציות שמזכירות לנו עבר.
וכן, נכון שדפוסי התקיפה והבריחה שנוצרו בעקבות פגיעה מינית
הביאו אותי עד לגילי המתקדם, לעשייה אין סופית והצלחות
הכל נכון, אבל מה המחירים ששילמת בדרך? כמה התעייפת? מה הגוף שלך אומר?
אז אולי במקום לתקוף ולברוח ולהיות באין סוף עשייה, שלא תמיד מקדמת,
אולי נעצור רגע? נתבונן מה אתה ואת רוצים באמת?
אולי נמצא מה הקול הפנימי שלך בלי המנגנונים הללו
ואז, בום!! כאן נוצר הקסם.
כאן הזכות שלי לראות ניסים גלויים אל מול עיני.
אני זוכה לראות איך אנשים גדלים בתוך עצמם.
לומדים לבחור נכון, להיות שמחים יותר כי יש חוזק פנימי שאי אפשר לקחת אותו
מתחילים לנשום את החיים, את ההווה ולא רק עבר ועתיד.
זאת לא קריאה שתבואו אלי. לא ממש לא!
הקריאה שלי היא שבבקשה, אל תזניחו את הנפש.
הנפש והגוף ומאגר הזיכרונות שלנו במח, זוכרים הכל.
תנו להם מקום. מיצאו לכם את הדרך שמתאימה לכם,
שאתן/ם מתחברים ותנו מקום של כבוד למסע הארוך שעברתם.
מצאו את דרך הריפוי שהכי מדברת אליכם.
ריצת המרתון הנסיעה לחו"ל, חדר הכושר, הרכב והבית החדש,
הם נפלאים בפני עצמם והרגשת התגמול בגינם חשובה.
אבל לנפש הכואבת, הם כמו לשים פלסטר לאדם ששבר את היד.
בלילה כשעוצמים את העיניים, בחלומות או ברגעים של הלבד,
הנפש משמיעה את קולה. צריכה התייחסות אחרת.
גם הסמים, אלכוהול ונוגדי הדיכאון, לא יכולים לרפא את חווית הנטישה, פגיעה וטראומה..
הם רק הסחת דעת לזמן מה.
אנחנו חיים בחברה שהיא פצועה. מתוך האחריות האישית,
אם כל אחת ואחד יטפל בעצמו, כולנו נהיה בריאים יותר נפשית
וזה ישפיע גם על הסביבה שלנו
נהיה אזרחית ואזרח טובים יותר במרחב הציבורי.
נוכל להיות בחמלה, הקשבה וגבולות עם עצמנו והסביבה.
חברה מתוקנת מתחילה בכל אחד ואחת מאיתנו. מהאחריות האישית
ציפי צ'אושו
מרצה, מנחה ומטפלת
במשברים, טראומות ופגיעה על רקע מיני
