מדוע אנו מאבדים את התקשורת המקרבת עם השנים?
כפעוטות, בשנים המוקדמות, ההתנהלות היא ללא מחסומים, פוליטיקה או אינטרסים, קל הרבה יותר לפתוח את הלב, לפעול עם אינטואיציה, סקרנות ולהביע רגשות של קירבה.
יש המון פתיחות, רצון לחקור את העולם בצורה שלמה דרך ניסוי ופידבק.
לתת עוד ועוד הזדמנויות, לצחוק בקולי קולות, לבכות, להביע את כל מנעד הרגשות, לקום וליפול עשרות פעמים.
אין עדיין אירועי עבר שנצרבו בכל תא בגופנו, במאגר הזיכרונות במח החושב וכמובן, בנפש ששומרת את זיכרונות הרגש (למעט אירועים דרמטיים היכולים ליצור זיכרון של טראומה בכל תא בגוף ובנפש).
לאט לאט כבר כילדים בשלבים די מוקדמים , מערכת ההפעלה של גוף-נפש מתחילה לאסוף נתונים..לצבור ידע על סכנות, מה מותר / אסור, פחדים. ואט אט, מתחילות להיבנות חומות מול הסביבה. כדי לא להיפגע.
כאן מתחיל להיוולד הטמפרמנט שלנו: מופנמות, היפראקטיביות, פלגמטיות, ועוד, שילווה אותנו לאורך כל חיינו הבוגרים. מצד אחד יש רצון להיות חלק ממשפחה, חברה ומצד שני מתעוררים מנגנונים שנבנים מתוך מצבים לא צפויים המעוררים בנו פחדים וחרדות סביב נטישה, דחייה, ריצוי ועוד.. שמתחילים להרחיק אותנו בעיקר מעצמנו.
החומות מתחילות להיבנות כבר בשלבי ילדות מוקדמים (5 והלאה). מתחיל לאט ניתוק פנימי מהמהות האמיתית איתה הגענו לעולם.
מי שמגיע /ה לטיפול רגשי, הצעד הראשון הוא לפענח יחד, באיזה גיל נוצרה התקיעות המרכזית ומהו הדפוס שנצרב בתודעה.
מצד אחד זה תהליך טבעי על מנת להתנהל על פי הנחיות ברורות, מפת דרכים כדי לשרוד את העולם בחוץ. להצליח להתאים למסגרות (איך להתנהג בבית/גן/בי"ס , מה אומרים, חובות, זכויות ועוד).
מצד שני, מתחיל צמצום פנימי.. אין כבר כל כך מקום לילד והילדה הפנימיים.
מצופפים לתוך גנים ובתי ספר יחד עם עוד עשרות תלמידים בכיתה, מחויבויות, דרישות.. ובמקום ליצר קירבה ורצון לחיבור, מתחילות להיווצר התנהגויות של תחרותיות, הישגיות, מובדלות, ריצוי עד כדי הקטנת הווליום הפנימי לאפס.
מתוך כך, כל כך קשה למצוא את האותנטי, המיוחד והקול האישי של כל אחת ואחד...
ומכאן מתחיל ריחוק עד ניכור מהאחר. בטח ממי ששונה ממני. אין כמעט מקום לשיח מקרב, לחיבור מהלב. הלב מתחיל להיסגר.
הניתוק הכי גדול הנראה לעיין, נבנה כבר מהמעבר מהגן לכיתה א'. כאן מתחיל מרוץ העכברים אל עבר מטלות, הצלחות, הישגים, תיוג על פי ביצועים וכמובן, אבחונים חיצוניים.
ומכאן לעבר בגרות ועד היום.. מסלול של ריחוק עצמי עד שאנחנו אולי מחוברים לרסיסים האני הפנימי איתו הגענו לעולם.
מחלות, משברים, אובדן וטראומות הן הדרך שלנו לעצור ולהתחבר חזרה לזמן קצר, למי ומה אנחנו...
כשאנחנו בניתוק מעצמנו, מהרצונות שלנו, מהילדה והילד הפנימיים, אין סיכוי לקרבה אמיתית לאחר /ת
אין סיכוי לאהבה אמיתית, חיבור מהלב.. והכמיהה הפנימית הזו, מאבדת תקווה. מייצרת בדידות פנימית, עצבות עד לדיכאון וחרדות.
כאן מתחילה עבודה סביב החומות והדפוסים. כדי לרכך, להגמיש ואף להוריד במקומות הבטוחים.
זה תהליך. אין פתרונות קסם. לעיתים זה ריקוד בפסיעות של צעד קדימה, צעד אחורה למקום המוכר.
ציפי צ'אושו
מטפלת רגשית במשברים, טראומות ופגיעה על רקע מיני
מרצה ומנחה לתקשורת מקרבת
054-5644506
