כמה חסר השיח עבור אימהות שחוו בעצמן טראומה או פגיעה מינית בעברן.
אירועים קשים מנשוא, שלעיתים מודחקים על מנת לנסות ולחיות חיים נורמטיביים כאישה ככל הנשים.
יחד עם זאת, הפחדים, החרדות והחששות צפים באופן לא רצוני מתוך הדאגה כאימהות.
כיצד להתמודד כאימא לבנות מתבגרות העלולות להפוך ל"מטרות" בפני עצמן? איך לא להשליך עליהן את הפחד, האמונות ואולי הכעס?
הפחד החבוי לגדל בנים, שבסתר ליבן פוחדות שלא יהפכו ל"פוגעים"?
כאימא ל 3 בנות, ניצולת פגיעה מינית, אילו היו השאלות הקיומיות שלי. אין ספק שהפגיעה המינית שלי, נכחה שנים רבות באימהות שלי.
הפגיעה המינית הייתה חלק מחיי, עיצבה אותי גם בצורה טובה כאישה וכאימא. לעיתים ניהלה אותי כי אפשרתי לה מקום אך לרב עמדה שם כמו איזו כתובת על הקיר.
הדרך שבחרתי הייתה לשתף את הבנות. הן תמיד ידעו, לאורך כל הדרך ,מה עברתי ויחד ניסינו בכל פעם לפענח האם זה הפחד שלי או נורת אזהרה עבורן להישמר.
הן ידעו וכיבדו את הפצע שלי ותמיד עדכנו היכן הן. בגיל ההתבגרות אפשרו לי לאסוף אותן בלילות בכל שעה ומכל מקום כי לא סמכתי על אף נהג מונית. יחד עם זאת, ידעתי לשחרר אותן לדרכן בגיל מאוד צעיר כל אחת לדרכה ולעיר אחרת, למסע וליעוד שלה.
אין פתרונות קסם. זה היה תהליך. צעד קדימה, צעד אחורה. לעיתים כשהן הרגישו את החששות שלי, הן ידעו לומר לי "אמא זה הפצע שלך, זה לא קשור אלינו" וידעתי לקבל.
הבנתי עם השנים שאין בי שום יכולת לעצור או למנוע שום גורל. דברים קורים כל הזמן ובכל שעה משעות היום. גם אם נשמור חזק חזק, מה שיקרה, לא בשליטתי.
למדתי תוך כדי תנועה שהתפקיד הכי חשוב שלי הוא להיות עבורן לכל דבר שרק יקרה. בלי טוב או רע. ללא צל של ביקורת.
דווקא ניסיון חיי, הדרך שבה התמודדתי שהפכו למקצוע שלי והכלים הטיפוליים , מהווה קרקע עבורן להתמודד עם כל סיטואציה.
הסטטיסטיקה מראה שאחת מכל שלוש נשים עברה פגיעה / הטרדה על רקע מיני. לפי המקרים שאני נחשפת, לדעתי זה הרבה יותר
פגיעה מהסוג הזה צריכה מקום והתייחסות כי ההשפעה מוקרנת לכל הסביבה, גם בלי שנרגיש.
אחד הדברים המרפאים ביותר דווקא לחשוף ולדבר עליה בחמלה. כך אפשר להקטין את הבושה והאשמה ולאפשר לגיטימציה ומקום כחלק בחיינו ולא כגורם המנהל אותנו בתת מודע.
ציפי צ'אושו
מרצה, מנחת סדנאות ומטפלת בטראומות
ופגיעות על רקע מיני