מדוע אנחנו כל כך כועסים? כעסים אל מול תקשורת מקרבת
תקשורת.. מודעת לכעס כחלק מהתקשורת
מה קורה כאשר כעס פוגש כעס?
מתי נוצרים בנו אמונות והבנה על מערכות יחסים? כיצד מתקבעים בנו דפוסי התנהגות בלי שנרגיש?
כעס הוא תוצאה.
בדרך כלל מגיע בעקבות כאב ופחד. כעס מפריד אותי מצד השני, מרחיק אותי מהסיטואציה מנתק אותי מהקשבה פעילה.
ומדוע זה קורה?
כעס הוא הרגע הזה שבו לא ניתן להתחבר למה שקורה כרגע אני בתוך החוויה האישית שלי.
כעס הוא תוצאה של מצב, אירוע, אדם או אפילו משהו בחדשות שפגש כאב או בפחד האישי שלי.
כאב החבוי בתוך התת מודע. הוא כל כך חבוי, עד שהוא מנהל את הסיטואציה.
מישהו או משהו לוחץ לי על כפתור, ואני נדלקת ברגע.
ובאותו רגע אין יכולת להכיל את הצד השני.
כל כך כואב בנפש, שזה מקרין לגוף. רטטים מוגברים, שאנרגטית לא רוצים להקשיב, לפגוש או להכיל את הסיטואציה.
הכאב הזה הוא מכל כך הרבה סיבות.
המקרים הללו שלא ראו אותך, לא שמעו אותך. המקומות שפחדת שמשהו רע יקרה. המקומות בהם אכזבת את מי שסביב. המקומות הללו שההורים הפכו את המרחב החיים, לשדה הקרב שלהם.
ההורים והמשפחה, המעבדה הראשונה שלנו בהבנת החיים. כאן אנחנו מתאמנים וסופגים דרכי תקשורת והתמודדות ראשוניים. זה בית הספר הראשון והמשמעותי ביותר. גם לדברים הנפלאים והטובים, וגם לערכים ודפוסי שנחקקו פנימה, יהיו אשר יהיו.
אין ספק שהרטטים שעברו בגופנו, והרשמים בנפש נחקקו לדורות. ומי מאתנו שהפכנו להורים, העברנו הלאה, אם נרצה או לא..
גם אם בחרנו לשתוק ולא לצעוק בעת כעס ולהיות שונים מההורים. יש שתיקות שרועמות יותר מצעקה. זהו אותו הדפוס רק בדרך אחרת.
מתחת לכעס יושב פחד שהופך לכאב. כל כך כואב שהנפש זועקת וצועקת החוצה. בי שום פרופורציה למתחרש. בלי לראות את האחר.
וככה אנחנו חיים בנפרדות מתמדת דרך כעס, ביקורתיות, ציניות, שיפוטיות כי אולי כנראה שכך היה סביבנו?
בכל משפחה כועסים, צועקים.. כואבים. השאלה היא באיזה אופן יש לתת לכך ביטוי? איך לומר את הכאב האישי ללא הכעס? איך להישאר אנושים ולא לדרוס את השני בשם המקדש ומזבח הכאב שלי? איך לומר סליחה? שלא לצורך השתקה מתוך התנצלות אמתית על פגעתי עם הכעס והכאב שלי?
כעס וכאב לא תמיד נשמעים בצעקה. כעס יכול להיות בטונים נמוכים. במבט אחד חודרני ופוגע. בהבעת פנים זועמת עד טירוף. בכעס, האוזניים נאטמות להקשבה. רק הפה מרוקן בלי חשיבה ותבונה.
הדבר החשוב ביותר הוא המודעות. להרהר בתוך הכעס שלי, או אחריו ולשאול שאלות.
כשאני תוך כדי אירוע מכעיס, שואלת רגע, מה קורה כאן? מדוע האדם הזה כל כך הכעיס/ה אותי?
באותו הרגע מתחיל תהליך קטן של לקיחת שליטה על המתחרש. כמו ריחוף מעל האירוע, תוך כדי תנועה.
ממד ההקשבה, נכנס לפעולה. משהו לרגע נרגע, ויש אולי מקום לשיח. או אולי בקשה לעצור לרגע, להירגע ולדבר כשיתאים.
זה לא נעים לחוות כעס, ביקורתיות כי אז יש חוויה קשה של בדידות וריחוק, לכל המעורבים.
מה שמסייע זו רק ההחלטה להיות במודעות. לא מתוך אשמה ובושה אלא מתוך הבנה, שאולי יש רצון לבנות מרחב חדש בתוך הבית? בסביבת העבודה שלי? בזוגיות?
לנסות לברר מה כל כך מעורר בי כעס, כאב, אשמה ובושה, ולחפש את הדרך האישית שלך לידע, לימוד, טיפול, לכלים ומזור ללב.
הכעס בסופו של דבר הוא לא על האחר.
הכעס הוא על עצמי. האחר רק משקף/ ומשקפת לי את הכאב הפרטי שלי מתוך אכזבה, פחדים וכישלונות אישיים שכל כך עצורים בתוכי עד שהם מתפרצים ללא שליטה.
כעסים אילו מרוקנים אותנו, משאירים לנו חלל וחור בלב.
לפני שיפוטיות, כעס, ביקורת.
בואו נכניס כבוד אדם בסיסי. גם מול עצמנו. אדם כעוס, ביקורתי ושיפוטי, הוא כך גם לעצמו / לעצמה.
אם נתחיל כל אחד ואחד, בעולמנו הקטן הפרטי, כבר נצליח ליצור משהו חדש.
חיבוק אוהב לכל ילד וילדה פנימית שבך, ששום דבר לא נעשה במכוון. גם לא ההורים שלנו.
ציפי צ'אושו
מרצה ומנחה לתקשורת מקרבת בעת קושי ואתגרים.
מטפלת רגשית במשברים, טראומות ופגיעה מינית
